לאור התסיסה בעניין, בעקבות תכתובת ענפה עם גילרי בנושא, ולאחר שסיימתי להכין את הבולונז לנודניק שסיים את הלמידה מרחוק והחליט שהוא רעב, החלטתי לנסות ולהציג בצורה מסודרת את סוגית השיפוט. לא על מנת שהיא תעלם, היא לא, אלא על מנת שלפחות נדע על מה אנחנו מתווכחים, ועל מה לא, ושנוכל לדייק את חילוקי הדעות.

מי שהנושא כבר נמאס עליו, ובמידה רבה של צדק, מוזמן לעבור לפוסט הבא, מי שלא, בהחלט מוזמן להתייחס בתגובות ולהוסיף לדיון, רק אטען שלדעתי ירידה לפסים אישיים ולעקיצות הדדיות או שילוב של פוליטיקה בעניין, אינם מועילים לדיון.

לדעתי הסוגיה כוללת מספר היבטים, שלעתים מעורבים זה בזה ורצוי להפרידם, ובהם:

היבטי השיפוט

הקושי האימננטי בשיפוט

קחו עשרה שחקנים, עשרים רגליים, עשרים ידיים, כדור אחד, ותנועה מהירה, השליכו אותם לפרקט למשך 48 דקות, וקיבלתם סיטואציה לא פשוטה. המון דברים קורים, קשה לראות את כולם, ובוודאי שקשה לקבל תמיד את ההחלטה הנכונה ביותר. באופן טבעי יהיו טעויות. זה מבאס, אבל כנראה בלתי נמנע.

שילוב אלמנטים טכנולוגיים

היכולת לראות בטלוויזיה זוויות שלא בהכרח נראו על ידי השופטים על הפרקט, ולהסתכל על סיטואציה מספר פעמים, איפשרה, כבר שנים ארוכות, לכל אוהד מול המסך להרגיש שהוא יודע יותר טוב מהשופטים מה קרה. התחושה הזו, שלעתים קרובות הייתה מוצדקת, גרמה לתסכול לאוהדים, וקרוב לוודאי שגם לשופטים, שהרגישו שהטעויות האנושיות שלהם זוכות לביקורת שמתבססת על כלי טכנולוגי שאינו נמצא ברשותם.

לכן, כיום הליגה משלבת את היכולות הטכנולוגיות במהלך המשחק עצמו, הן ככלי עבור השופטים, היכולים להציץ במסך ולשנות את החלטתם בהתאם, והן ככלי עבור הקבוצות, היכולות לאתגר את החלטת השופטים.

זה אינו פתרון מושלם – השופטים לא יכולים לעצור כל שניה את המשחק, מספר הצ'לנג'ז של המאמנים גם הוא מוגבל, ולא ניתן תמיד "להפוך" את ההחלטה שהתקבלה לפני הבדיקה בטלוויזיה – אבל זה מאפשר להפחית במשהו את מספר הטעויות בכלל, והטעויות הקריטיות בפרט, במהלך המשחק.

מה שכן, כמו בדרך כלל בחיים, פתרון של בעיה אחת גורם להיווצרותן של בעיות אחרות, ובמקרה הזה, שהמשחק נקטע לעתים תכופות וסיומי המשחקים הופכים לסאגה אינסופית של חצאי מהלכים ותיקוני שעון באופן שפוגע, לדעתי, בחוויית הצפייה במשחק. דוגמא לכך היא סופו של המשחק השביעי בין יוסטון לאוקלהומה בסיבוב הראשון השנה – המשחק נקטע כל הזמן, ההחלטות השתנו כל הזמן, ומצאתי את עצמי שכבר לא אכפת לי מה יהיו ההחלטות ומי ינצח, העיקר שהסיוט הליגאלי-ביורוקרטי הזה יסתיים.

חוקים

החוקים בליגה משתנים מעת לעת, מה שמצריך זמן הסתגלות מצד השופטים, השחקנים, המאמנים וכמובן גם האוהדים. תקופות ההסתגלות הללו בדרך כלל יאופיינו בחוסר הבנה, תקשורת לקויה ואמוציות לכל רוחב הספקטרום. זה טבעי.

מה שכן, בהחלט תיתכן ביקורת אובייקטיבית על שינוי חוק כזה או אחר בטענה שהוא פוגם ב"צדק הטבעי הכדורסלני", בזרימת המשחק ובחוויית הצפייה. אני לא סגור על איזה חוקים בדיוק השתנו ומתי, אבל למיטב הבנתי המגמה היא לחקיקה שמקלה/מיטיבה עם ההתקפה, כפי שבאה לידי ביטוי בחוקים דוגמת "פרידום אוף מובמנט".

גם אם אין שינוי פורמלי בחוק, לעתים תשתנה ה…

פרשנות לחוקים

דוגמא לכך היא המוסכמה לפיה "בפלייאוף נותנים לשחק", וששריקות שישרקו במהלך העונה הסדירה, לא תמיד ישרקו גם בפלייאוף. יש בכך בעייתיות מסוימת, מכיוון שהמשכיות ויציבות הן היבטים חשובים של כל חוק. מצד שני, ניתן להניח שבשלב הזה השחקנים והמאמנים כבר מכירים את התופעה ומשקללים אותה באופן שבו הם משחקים בפלייאוף. מצד שלישי, האוהדים לא תמיד מסונכרנים עם השינוי הזה, ולכן גם הפרשנות הזו, שהיא מטבעה סובייקטיבית, יכולה לעורר חילוקי דעות ולהעלות את חמתם של הצופים.

האלמנט הבא שנעסוק בו הוא…רגע, רק שניה.

"אבא?
כן מתוקית.
עכשיו גם אני רעבה.
את רוצה סטייקים?
כן.
טוב, תיכף."

אי אילו סטייקים מאוחר יותר…

דומיננטיות השיפוט

זהו היבט "רך" יותר, שקשה לעגן אותו בעובדות ושריקות, אבל לדעתי יש לו השפעה גדולה על האימפקט של השיפוט ועל חוויית הצפייה. המצב המושלם, לדעתי, הוא כאשר השופט שקוף. הוא מעין נוכח/נפקד – מבצע את תפקידו באופן שמצד אחד לא מאפשר למשחק לגלוש אל מעבר לחוקים, ומצד שני הניטור הזה נעשה באופן שאינו מפריע לזרימת המשחק ואינו יוצר את הרושם שהשופט משתלט על הסיטואציה.

כמובן שהאתגר הזה משתנה בין משחק אחד לאחר, וכמובן שכמו בשאר האלמנטים, גם כאן אין לצפות שכל השופטים יצליחו לעשות זאת כל הזמן, אבל לדעתי יש איזשהו סף עליון לדומיננטיות שיפוטית שמעבר לה חוויית הצפייה כבר נפגמת.

שיפוט מוטה (או כזה שנתפס כמוטה)

גם ההיבט הזה "רך" יותר וקשה למדידה אובייקטיבית, אבל גם לו יש אימפקט גדול הן על המשחק, הן על האופן שבו השופטים נתפסים, והן על חוויית הצפייה. נראה לי ברור שהטיה בשיפוט תגרום לתסכול רב בקרב כל הנוגעים בדבר, ולו משום שהתחרות ההוגנת הינה נשמת אפו של הספורט.

הטית שיפוט תיתכן במספר רבדים שונים – הטיה לטובת קבוצה מסוימת, הטיה לטובת סוג שחקנים מסוים (דין אחד לסופרסטארים ודין אחר ל"בני תמותה" רגילים), וגם הטיה יותר "אובייקטיבית" ומשתנה כמו לטובת הקבוצה הביתית.

הטיה כזו, לדעתי, פוגעת גם בשחקן או בקבוצה ש"נהנים" ממנה, לכאורה, ובאוהדיהם. כאוהד יובנטוס, למשל, לא שמחתי כלל באליפות שנשללה מהקבוצה בשלהי שנות התשעים עקב השוחד לשופטים. מה המשמעות של אליפות כזו, שנקנתה? מה יש לשמוח על כך שנזקקנו לשופטים כדי לנצח את לאציו ואינטר? מה הכיף כאן? איפה ההישג? ההישגים מאבדים ממשמעותם במצב כזה.

הביקורת על השיפוט ומרכיביה

אחרי שהצגנו את ההיבטים השונים, אפשר להצביע, ביתר קלות, על הביקורות, השונות, על השיפוט. לדעתי חשוב להבדיל ביניהן כדי להבין בדיוק על מה אנחנו מתווכחים, ועם מי.

ביקורת על טעויות שיפוט

ברור שלפעמים אנחנו מתעצבנים על טעויות שיפוט, וגם אם אנחנו מבינים שהן טבעיות, גם העצבים של האוהדים לנוכח טעויות שיפוט הם טבעיים. שילוב האלמנטים הטכנולוגיים מאפשר לצמצם את הפער שהתקיים בין השופטים לבין האוהדים, ולהפחית את מספר הטעויות, אבל תמיד יהיו טעויות והן תמיד יעצבנו.

עם זאת, לדעתי, בסופו של דבר, רוב האוהדים לא באמת נוטרים טינה לשופטים על טעויות שיפוט גרידא, וחלק גדול מה"עצבים" נובע מאלמנטים אחרים שצוינו לעיל.

ביקורת על החוקים ועל הפרשנות לחוקים

כאן לדעתי קיים פער משמעותי בין השופטים לאוהדים. חלק ממנו נובע מכך שהחוקים בליגה, והפרשנות להם, משתנים מעת לעת, בעוד שהאופן שבו האוהדים מסתכלים על החוקים נעוץ בחוקים שחלו כשרק למדו להכיר את המשחק. גם אם החוק השתנה, החוויה של הצופה ממשיכה להישען על תחושת הצדק שלו שנוצקה, כאמור, על בסיס חוקים ופרשנויות אחרות בזמנים אחרים.

היבט נוסף, לדעתי, הוא שהאוהדים, למעט אולי דה-שוט ושאר שחקני עבר, ביססו את תפיסת החוקים שלהם, ואת תחושת הצדק שלהם, על חוקי ה"שכונה". עלי אישית, למשל, זה מאד משפיע. אני מרבה לחוות שריקות ש"לא היו שורקים בשכונה" כשריקות לא הוגנות, גם אם מישהו יטען שהן מוצדקות על פי החוק.

דוגמא לכך היא תופעת סחיטת העבירות נוסח הארדן. זה פשוט מוציא אותי מהכלים, ואני מתקשה מאד להתרגל לכך. חשוב להצביע על כך מכיוון שלעתים ביקורת על הארדן נתפסת כחלק מהטיה של האשך, סליחה, של האוהד, בנוגע להארדן ספציפית. גם אם אכן לעתים האוהדים ילינו כשהתופעה הזו מבוצעת על ידי שחקנים שהם לא אוהבים, זה לא נובע רק מחוסר אובייקטיביות של האוהד. יש כאן פער אמיתי, שמפריע מאד לפחות לחלק מהאוהדים, גם אם הם לא מציינים זאת כשדרק וייט עושה בדיוק את אותו הדבר.

גם שינויי השפיטה בפלייאוף, שהם ממילא סובייקטיביים, גורמים לביקורת על השיפוט. גם כאן, הביקורת אולי תעלה כש"נותנים ללברון לכסח", אבל ללא קשר ללברון, (חידת זן – האם ניתן בשנת 2020 לומר משפט כלשהו, בנושא כלשהו, ולטעון שאינו קשור ללברון?), יש כאן בעיה אמיתית.

ביקורת על דומיננטיות השיפוט

לפחות אצלי, דומיננטיות השיפוט היא חלק משמעותי מהביקורת על השיפוט. זה מבוסס גם על הרצון שלי להתמקד בפועלם של השחקנים הראשיים בהצגה (שחקנים, מאמנים, מגיבים בבלוג החי) ולא ב"בירוקרטיה שמסביב", גם על כך שדומיננטיות של השופטים כרוכה, לעתים קרובות, בקטיעה של שטף המשחק, וגם על כך שככל שהשופטים דומיננטיים יותר, כך גדלה השפעתן הרעה של כל בעיות השיפוט שנידונו דלעיל.

ביקורת על הטית השיפוט

אני חושב שההסברים כאן מיותרים. ברור שהטית שיפוט גוררת ביקורת קשה ומוצדקת, מאחר וזה הורס את כל ההצגה. גם כאן, לעתים הביקורת תעלה בעוצמה גדולה מאוהדים של הקבוצה המקופחת (ותודה לקוון המצרי – שעבור חופן דולרים וכמה היונדאי איפשר לאיזה גמד קוריאני לטפס על מאלדיני, לנגוח את הכדור לשער, ובסופו של דבר להדיח את איטליה בשמינית הגמר במונדיאל 2002 – על הדוגמא הזו. יכולנו ללכת עד הסוף יא מניאק!), אבל היא נכונה בפני עצמה ללא קשר לאהדתם של המלינים עליה, ומפריעה לא פחות גם לאוהדים נייטרלים.

שילוב בעיות שיפוט, והפרדת הביקורת עליהן

כאמור, יש מגוון בעיות בשיפוט, ושילוב של בעיות כאלו בדרך כלל מגביר את הביקורת על השיפוט. אם השופטים טועים, ניחא. אם החוקים לא נתפסים כהוגנים, ניחא. אם השופטים דומיננטיים מדי, גם ניחא. אבל אם הם גם טועים, וגם החוקים לא נתפסים כהוגנים, וגם השיפוט דומיננטי מדי, שלא לדבר על מוטה – אפשר בהחלט להבין מדוע האוהדים מתמלאים חימה וביקורת.

לכן, גם אם ברור שלעתים האוהדים יהיו מוטים בעצמם במקרה של שחקן/קבוצה כאלה או אחרים, אי אפשר בהכרח לבטל את הביקורת שלהם על השיפוט רק בתואנה שהם לא אובייקטיבים או אמוציונליים. יש כאן, לפחות בחלק מהמקרים, בעיות אמיתיות.

מספר שורות תחתונות

תלונה על שיפוט אינה בהכרח אובייקטיבית. תלונה על שיפוט אינה בהכרח לא אובייקטיבית.

מה שחוקי אינו בהכרח הוגן. מה שאינו הוגן אינו בהכרח לא חוקי.

תלונה על שיפוט לא בהכרח קשורה לשופטים ספציפיים, קבוצות ספציפיות, או שחקנים ספציפיים.

השילוב של הווידיאו אינו פותר את כל בעיות השיפוט, והוא מייצר בעיות חדשות.

דומיננטיות יתר של השופטים, ובוודאי שיפוט שנתפס כמוטה, יעבירו אוהדים על דעתם, גם אם ניתן יהיה למצוא להם הצדקות משפטיות.

חדירה של לברון לצבע אינה בהכרח עבירת תוקף. חדירה של לברון לצבע אינה בהכרח עבירת מגן. חדירה של לברון לצבע לא בהכרח מחייבת 200 התייחסויות בבלוג החי.

ועכשיו ברצינות – הבעיות בשיפוט מגוונות, וכך גם הביקורות על השיפוט. מהצד האחד, כדאי לנסות להבין איזו מהבעיות בשיפוט היא זו שמעוררת את חמתנו במקרה שעל הפרק, ולהתמקד בה, או בהן. מהצד השני, כששומעים ביקורת על השיפוט כדאי לנסות להבין באיזו מסוג הביקורות דלעיל מדובר, ולהגיב אליה בהתאם.